חלק 2- אסור לשמוח מוקדם מידיי. הגעתי לשבוע 8 ובבדיקת אולטרסאונד ראינו שק הריון אבל לא את העובר, איפה העובר שלי? הרופא אמר שאולי מוקדם עדיין, נחכה עוד כמה ימים. חזרנו הביתה ואתם בטוח יכולים לתאר לעצמכם מה עבר לי בראש. הגיע הקידוש של יום שישי ואיתו דימומים קשים והתכווצויות. התקשרתי לרופא שלי שאמר לי מיד לנסוע להתאשפז. כבר בטלפון הוא הבין מה יש לי... והלב שלי... הלב שלי התרסק. הגעתי למיון עם אבא שלי ואחותי (מאור היה בחו״ל עם הנבחרת) ועברתי סדרת בדיקות בהן שוב לא ראו עובר. בבדיקת הדם הבטא הייתה גבוהה אבל לא ראו את העובר בשק ההריון. אני לא אשכח את המילים של הרופא שלי בטלפון ״זה בטוח הריון חוץ רחמי ״. ממשיכים לחפש, הזמן עובר ואני מאושפזת כבר שבוע עד שגילו שהעובר גודל בחצוצרה. קיבלתי 2 זריקות להמיס אותו ״מטוטרקסט״- ואז חיכינו שהבטא תרד. מאור עדיין לא איתי, אני עוד בבית חולים עם המשפחה וכמובן אמא שלי לא עזבה אותי לרגע וישנה איתי שם. ערב אחד ביקשתי ממנה ללכת לישון במיטה שלה בבית, אחרי הזריקות שקיבלתי, בזמן שחיכינו שהעובר יפול חשבתי שהחלק הקשה מאחוריי ואחרי שכנועים רבים היא הסכימה. נשארתי לבד ופתאום, החלו דקירות חזקות בבטן. הרגשתי כאילו סכין דוקרת אותי מבפנים! כאבי תופת, הזעה, סחרחורות התכווצתי מכאבים, בכיתי וצעקתי שיבואו לעזור לי. הרופאים רצו אליי ונתנו לי זריקה נגד כאבים לקחו לי דם והעבירו אותי להשגחה מלאה. הרגשתי שהכל סביבי שחור, שאני לא רואה כלום ואמרתי לאחות. (חייבת לציין שאני כותבת את זה ורועדת... לא הרבה פעמים בחיים חזרתי ליום הזה בזיכרון שלי) ״הכל שחור״ האחות החזיקה אותי וביקשה ממני לא להתעלף, ואז אחד הרופאים נכנס לחדר בריצה ואמר: ״את יורדת לניתוח חירום. את מדממת בחלל הבטן, החצוצרה שלך התפוצצצה״. תוך 10 דקות המשפחה שלי הגיעה לבית החולים. אחי הניח לי תהלים מתחת לכרית ונכנסתי לניתוח חירום. תודה לאל, הכל נגמר בשלום. ברוך השם השתחררתי יומיים אחרי, מאור כבר הגיע לשחרר אותי ואני מינוס חצוצרה אחת. ואם זה לא מספיק, נחשו מה? אחרי כל הטראומה הזאת שעברה עליי, גיליתי ששלושה חודשים אי אפשר לעשות טיפולים. פה כבר נשברתי. החלק האחרון בפוסט הבא (אין מקום לרשום את הכל בפוסט אחד)🤗💖